<h1>פסקי שכל טוב הלכ' איסור והיתר סימן ג'</h1>
<h2>דף צט:</h2>
על גיד הנשה שנתבשל בקדירה עם שאר חתיכות של בשר לא צריך לשיעוריה בששים, דבציר מהאי שיעורא שרי. ובלבד שיכירנו ויסלקנו, והשאר מותר. דהא קיימא לן אין בגידין בנותן טעם. דתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. דקאמר בגמרא, דמתניתין דלא כהאי תנא דתניא רבי ישמעאל בנו של רבי יהודה בן ברוקה אומר אין בגידין בנותן טעם. ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא הוה יתיב רבי יהודה בן זבידא ואומר אין בגידין בנותן טעם. כלומר דלית להו שום טעם למיסר הנהו חתיכות דמתבשלי בהדייהו (ומתקנא והילכך) [ומסקנא והילכתא] אין בגידין בנותן טעם. והני מילי היכא דליכא אלא גיד הנשה (להדיא) [לחודיה], אבל היכא דאיתבשל בהדי שומניה שאר חתיכות דהיתירא אסר ליה (והני) [להני] חתיכות בנותן טעם. דאשכחנא דאסר רחמנא טעמא דאיסורא כודאי, מדגלי רחמנא גבי נזיר, יין ושכר אל תשת, מיין ושכר יזיר [במדבר ו']. דת"ר [נזיר ל"ז ע"א] משרת, ליתן טעם כעיקר. דתנן טיפת חלב שנפלה על חתיכה של בשר אם יש בנותן טעם באותה חתיכה אסור (דאמר) [ואמר] אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא. וראיתי בשכל טוב. גיד או כזית חלב או חתיכת בשר נבילה או טריפה או דג טמא או שום דבר איסור כגון אלו, שנתערב בדבר היתר, ונתבשלו, דאמרי רבנן דמשערינן בששים. ובמאי דאמרינן דבלעה קדירה ודאשתאר מיניה (פחות מכזית) ובמאי דאשתאר משערינן. אלא אמרינן [צ"ח ע"א] קדירה בלעה דהיתירא בלע [איסורא ואפי' נפל פחות מכזית] (דאיכא לולחלי) [דאתו לזלזולי] בשיעורא דאיסורא. ועוד דא"ר יוחנן חצי שיעור מן התורה. וכל זה בזמן שמכיר את דבר האיסור שנתבשל עם דברים המותרים. מנין דמשערינן אותו בנותן טעם דהיינו מנין ששים, כי ילפינן לה מן הזרוע בשלה, בשר ועצמות של זרוע בהדי עצמות ובשר של איל. [צ"ז ע"א] אמר רבא אמור רבנן תלתא שיעורין באיסורין, טעמא וקפילא וששים. הא כיצד מין במינו דליכא למיקם אטעמיה משערינן ליה בששים [וכן מין באינו מינו], והוא דליכא קפילא, דהוא עצמו אסור והתבשיל מותר. כגון שמנונית של גיד הנשה בבשר נמי חתיכת נבילה בחתיכה כשירה וכיוצא בהן. מין בשאינו מינו דאיסורא כגון בשר בחלב, טעים ביה [קפילא] דגוי דסמכינן עליה דלא מפסיד נפשיה דאם כן אמרי "לא פקיע". ואם אינו מכיר דבר האסור בטל בששים. פחות מששים אסור. ואע"ג דקיימא לן דאין בגידין [בנותן טעם], (בהו) [נהי] דלית ביה טעם (אלא) [מ"מ] מחמירין רבנן דבריה הוא. ואפילו הכי אוסר שאר החתיכות בחלב ושמנו (מידה) [ושיעוריה] בנותן טעם. ואם גיד נצלה בה [צ"ו ע"ב] אמר רב הונא גיד שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מריש (אנניה) [אוניה]. ושמואל אמר ומפריך לה ולא דחי, (להשמיעינן) [לאשמעינן] הילכתא כרב הונא. וקיימא לן כרב הונא.
